|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| רבני שו"ת מורשת |
|
|
 |
|
הרב אישון שלמה
מסחר וצרכנות כהלכה
|
|
|
הרב אלנקווה יוסף
כללי וטיפול בחרדה, חינוך ילדים ודיני אבלות
|
|
|
מר גלברד שמואל
טעמי המנהגים ומקורותיהן
|
|
|
הרב לאו דוד
שאלות הלכתיות
|
|
|
הרב ערוסי רצון
משפט התורה, משנת הרמב``ם ושאלות הלכתיות
|
|
|
הרב עמית קולא
הלכה ומחשבה
|
|
|
הרב אברהם יוסף
שאלות בהלכה, הלכות שבת וחג.
|
|
|
הרב שרלו יובל
שאלות בהלכה; מחשבה ומשנת הציונות הדתית
|
|
|
מכון התורה והארץ
מצוות התלויות בארץ
|
|
|
רבני מכון פועה
גניקולוגיה ופוריות, טהרת המשפחה, חתנים
|
|
|
מכון עתים
ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
|
|
|
מכון שלזינגר לרפואה והלכה
רפואה והלכה
|
|
|
מכון שילה
פסיכולוגיה קלינית-טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול ב
|
|
|
הרב איר שמחוני
שלום בית, ייעוץ זוגי, הורות
|
|
|
הרב ברוך אפרתי
הלכות צבא וסוגיות אזרחיות
|
|
|
הרב משולמי כתריאל
מודעות והגשמה עצמית
|
|
|
הרב יעקב רוז`ה
אבלות, זיהוי חללים והתרת עגונות
|
|
|
אמונה
|
|
|
הלכה בתחום הצבאי, שבת ומועדים וטהרת המשפחה
|
|
|
בריתות
|
|
|
הרב ראובן בר-כץ
זוגיות, קשיים בחיי הזוגיות והאישות
|
|
|
רבני דרך אמונה
הלכות מדינה, משנת הרב קוק, משנת הציונות הדתית
|
|
|
רבני מכון משפטי ארץ
דיני ממונות
|
|
|
הרב שמעון בן שעיה
גישור כהלכה - זוגיות, שלו``ב, גירושין, אישות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 » פרשת שמות
|
דף הבית
»יהדות
»פרשת השבוע
»פרשת שמות
|
|
|
|
|
|
|
פרשת השבוע: שמות
|
|
מהי אותה הגדולה של משה? מפרשת שבוע אנו למדים שגדלותו של אדם אינה נמדדת בקריטריונים חיצוניים, כמעמד כלכלי ומעמד חברתי
|
|
|
|
|
מאת: הרב חגי לונדין
|
פרשת השבוע: שמות
|
|
ימים הללו מכונים בתורת הסוד בשם 'שובבי"ם' ונחשבים לתקופה מיוחדת לתיקון עוונות וחזרה בתשובה. הימים הללו התייחדו לעבודת המידות יותר מכל ימות השנה.
|
|
|
|
|
מאת: ניר אביעד
|
פרשת השבוע: שמות
|
|
"עבדים היינו במצרים. עכשיו, עכשיו, בני חורין, בני חורין..." הלימוד על תקופת העבדות במצרים ועל הדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית והוא חושף בפנינו עולם פנימי, עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו גם כאן ועכשיו. על המשמעות האמיתית של גלות וגאולה, על הנטייה של רובינו לראות את 'חצי הכוס הריקה' ואת החיים כרצף ארוך של מטלות וקשיים ועל כוחה של אנחה כנה מעומק ה"קישקע" להפיג כמעט כל מועקה.
|
|
|
|
|
מאת: ניר אביעד
|
פרשת השבוע: שמות
|
|
פרשת "שמות" מתארת את השעבוד הקשה של אבותינו במצרים. ניר אביעד כותב על המשמעות האמיתית של היות האדם לעבד ועל הקשר בין תרבות הריאלטי ו"האח הגדול", שזוכים לפופולאריות עצומה, לקורות אבותינו במצרים
|
|
|
|
|
פרשת השבוע: שמות
|
|
הרב חיים פאסיק לומד מדמותו של משה רבנו על התכונות הנדרשות ממנהיג
|
|
|
|
|
|
|
מתוך עלוני פרשת השבוע |
|
עלינו להמשיך את יציאת מצרים
(מו''ר הגאון הרב דב ליאור שליט''א)
האות השלישית לא הייתה כדי לאמת את שליחותו של משה, מספיק היה בשתי האותות הראשונים. האות השלישית הייתה אזהרה, שכל מי שיחיה בדור של גאולה, והוא יתחכם על מהלך הגאולה, הקב''ה יעניש אותו
השבת אנו נקרא את...
האות השלישית לא הייתה כדי לאמת את שליחותו של משה, מספיק היה בשתי האותות הראשונים. האות השלישית הייתה אזהרה, שכל מי שיחיה בדור של גאולה, והוא יתחכם על מהלך הגאולה, הקב''ה יעניש אותו
השבת אנו נקרא את הפרשה הראשונה בספר שהרמב''ן קורא לו - ספר הגלות והגאולה ממנה. האירועים, הדיבורים והתיאורים שנכתבו אודותם בספר, אלו דברים השייכים לשעתם ושייכים לעתיד לבוא.
משה רבנו מסרב לקחת את השליחות לגאול את ישראל במשך שבעה ימים. הוא ממאן לקבל את השליחות על עצמו מפני שהוא יודע שזאת לא תהיה הגאולה האחרונה - שגלות מצרים לא פעלה את פעולתה על נפשות כלל ישראל, ולכן אומר: ''שלח נא ביד תשלח''. אך משה רבנו לא ידע שאי אפשר היה להשאיר עוד את עם ישראל במצרים, כיוון שאם היו נשארים, חלילה היה מצב שכבר לא יהיו זכאים להיגאל, לכן הקב''ה אומר לו - אתה מוכרח להוציאם ממצרים, ושאר הגלויות ישלימו את פעולת גלות מצרים.
הקב''ה נותן למשה שלוש אותות, כדי לאמת את שליחותו. משה רבנו אומר: ''והם לא יאמינו לי'', משה רבנו לא גדל במצרים, העם לא הכירו אותו, לעומת אהרון שאותו כן הכירו. הקב''ה נותן למשה שתי אותות, המטה שנהפך לנחש, והיד המצורעת. לאחר מכן נתן את האות השלישית - שייקח ממימי היאור וישפוך אותם ליבשה ויהפכו לדם. הנצי''ב אומר כאן יסוד גדול: האות השלישית לא הייתה כדי לאמת את שליחותו של משה, מספיק היה בשתי האותות הראשונים. האות השלישית הייתה אזהרה, שכל מי שיחיה בדור של גאולה, והוא יתחכם על מהלך הגאולה, כאילו שהוא יודע בוודאות שזה לא מהלך אלוקי, הקב''ה יעניש אותו והוא לא יזכה לגאולה. וזה ''המים'', מים הם נותנים חיות בעולם, והם נהפכים לדם ביבשה. ומסביר על כך שנכפלה בפסוק המילה ''והיו'' להורות שכן לעתיד, כמו שמביא דוגמאות מהשליש בשומרון (מלכים ב' ז').
מזה אנחנו לומדים, שאם אנו חיים בדור ורואים קיבוץ נידחי ישראל ועם ישראל חוזר לארצו, למרות שישנם חולשות בתחום הרוחני, זה לא צריך להאפיל על עצם ראיית המהלכים האלוקים של שיבת עם ישראל לארצו. ומי שמתחכם, הוא עלול חלילה שלא לזכות לראות את גאולת עם ישראל.
לכן אנו אומרים, שגם בתקופתנו, שאנחנו רואים שקורים כאן דברים שלא קרו במשך אלפיים שנה - עם ישראל חוזר לארצו, יש לו שלטון בחלק מארצנו, כמובן שיש לנו השגות ואנחנו רוצים שיהיה אחרת, אבל כנגדעצם הגאולה אין להתחכם. מי שמתחכם הוא כאילו חותר נגד המהלכים האלוקיים! נקווה שעם ישראל יפקח את עיניו, ולא יתחכמו נגד תהליך הגאולה, ונזכה באמת שבקרוב תפקחנה עיני כולם, ויראו עין בעין בשוב ה' את ציון בקרוב בימינו.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
ארץ זבת חלב ודבש
(ואני תפילה
/הרב יורם אליהו
)
הפיכת איסור להיתר
בדבר ה' אל משה בסנה הוא אומר לו שהגיעה העת להציל את עם ישראל מיד מצרים ''ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש'' (שמות ג ח).
רבנו הרצי''ה נהג להסביר הגדרה ...
הפיכת איסור להיתר
בדבר ה' אל משה בסנה הוא אומר לו שהגיעה העת להציל את עם ישראל מיד מצרים ''ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש'' (שמות ג ח).
רבנו הרצי''ה נהג להסביר הגדרה מיוחדת זו של ארץ ישראל באור מיוחד. על פי סוגיית הגמרא (בכורות ו) שבה חז''ל מגדירים בחכמת קודשם את מציאות החלב בארבע מילים ''דם נעכר ונעשה חלב''. הכיצד? הרי אכילת דם היא איסור חמור מן התורה, ''כי הדם הוא הנפש''. אלא שהנוזל החיוני הזה עובר התפתחויות עד שמגיע לבגרות כזו שיוצא החוצה ונהפך לחלב. והגמרא מביאה שם הוכחות מפסוקים שמותר לשתות את הדם הזה שהפך חלב.
גם בדבש אנו מוצאים תופעה דומה. אמנם בתורה הדבש הוא מתמרים או תאנים (כתובות קיא ב), אך בנביאים נפגשים בדבש אחר, דבש דבורים, כמו במעשה שמשון וכן ביהונתן שטעם קצת דבש דבורים ותארנה עיניו.
ולכאורה, כיצד מותר לאכול דבש דבורים? והרי הדבורה היא בגדר שרץ שאסור מן התורה באכילה: ''והיוצא מן הטמא – טמא''! אלא שיש לדבורים כשרון מיוחד לעבד את הדבר באופן מיוחד. הגמרא מביאה הוכחות מוצקות שמותר לאכול את הדבש הזה. הרמב''ם, על פי הגמרא שם, מסביר שהצוף שהדברים מוצצות אינו בא מתמצית גופן אלא הן רק כונסות אותו ומקיאות אותו בכוורת. הוא רק עובר בגופן ואינו נעשה חלק מהן, ולכן הוא מותר באכילה (רמב''ם, הלכות מאכלות אסורות ג ג). על כל פנים נפגשים גם כאן באיסור חמור שנהפך להיתר.
וזוהי, מסביר הרצי''ה, ההגדרה היותר נפלאה ומיוחדת של ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש ''שיש בכוחה להפוך את האיסור להיתר. מכוח תורתו של עם ישראל בארץ ישראל מתגלה תופעה שהאיסור מתהפך להיתר. ממקור התורה, מידיעת התורה ולימודה, מופיע החידוש הפלאי הזה שבכוחה של ארץ ה', כמו של עם ה', מכוחה של תורת ה', להפוך את האיסור להיתר... זאת היא גבורה רוחנית קדושתית היותר גדולה... זאת הדרגה היותר עליונה שבעולם, המתגלה ממקור יוצר אור ובורא חושך, ההופך חושך לאור ורע לטוב''. (שיחות הרצי''ה לס' במדבר 196-9).
היכל משיח
על פי זה אפשר להבין, ממשיך להסביר הרצי''ה, שבהיכלו של משיח כתוב, שמי שלא יוכל להפוך חושך לאור ומר למתוק, לא יוכל להיכנס לשם, ''מי שלא הגיע למדרגה הזו ומי שאין לו גבורה זו, לא ייכנס לשם. הוא אינו שייך לישיבה של משיח'' (שם עמ' 200).
על כן בעת הזאת כאשר החושך והמר מתגברים, צריכים אנו, החפצים לפעול עם אל, בקידום הגאולה להיכנס להיכלו של משיח, ללמוד בעמקות את הדרך להפיכתם לאור ומתוק, ללמוד להתבונן בתהליכים אלו כרב יוסף (שבניגוד לחבריו) אמר: ייתי (המשיח) ואזכי לשבת בצל גללי חמורו'' (סנהדרין צח ב). ''שלמרות הנטייה לחומריות שתתגבר ולמרות הנטיות הגסות שהן חרפת האדם גם בגויים יתרבו, מתחזק רב יוסף בדעה שסוף כל אלה להיכנע מאורה של תורה ודעת אלקים''. ועל כן בתוך החושך ''ידליק הוא נר מצוה ואור תורה, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ויהפך גם כן הרע לטוב והקללה לברכה. על כן אמרו בזוהר שבהיכל משיח מי שלא הופך מר למתוק וחושך לאור, לא ישב כאן ''כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכוחות היותר גסים לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל'' (מתוך 'המספד בירושלים' למרן הרב קוק, מאמרי הראיה עמ' 99).
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
עבדו בהם בפרך
(הרב אייל ורד)
מהי עבודת פרך? כיצד נוכל להגדיר איזו היא עבודת פרך ואיזו היא עבודה טובה וראויה? תחילת שעבודם של בני ישראל היא בעבודת פרך - האם מדובר רק בעבודה פיזית קשה ומעייפת?
כנראה שלא. נראה שעבודת פרך עדיין נמ...
מהי עבודת פרך? כיצד נוכל להגדיר איזו היא עבודת פרך ואיזו היא עבודה טובה וראויה? תחילת שעבודם של בני ישראל היא בעבודת פרך - האם מדובר רק בעבודה פיזית קשה ומעייפת?
כנראה שלא. נראה שעבודת פרך עדיין נמצאת כאן, בינינו, אם כי בלבוש אחר, מודרני ויפה. אך בפנים זה אותם טיט ולבנים, אותה עבודה מפרכת.
אולי נתחיל דווקא מהתוצאה. איך נראה העובד עבודת פרך? התשובה ברורה- 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'. קוצר רוח. רש''י מתאר את המצב הגופני 'מקוצר רוח - כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו'. אך שפת הגוף מעידה על משהו עמוק יותר, בנפש, קוצר הנשימה הוא בעצם סימן לקוצר היכולת להשתהות ולהבין מהלכים ארוכים מעט. הרצון היחיד הוא לגמור וללכת, אין כל הסברים לתהליכים, לתובנות, לברורים. כדברי הנצי''ב: 'מקצר רוח. נשימה קצרה. וקשה לסבול דבור ארוך הנדרש להסבר ולהקשיב באורך רוח'.
אין כוח להסברים, הכל בקיצור ובמהירות. מזכיר לכם משהו?
נתקדם עוד קצת. מה פירוש המילה 'פרך'? יש אומרים מלשון פירכא. פירכא היא היכולת לסתור קל וחומר. לזהות חוסר התאמה בין הצדדים שהוצגו כקלים וחמורים ובכך לסתור את הקל וחומר. נמצא שעבודת פרך, היא עבודת פירכא, עבודה שלא מתאימה לעובד בה. ובמדרש רבה איתא 'בפרך - שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. נראה שפירשו בפרך מלשון ארמי שעניינו הפוך הסדר דתרגום מדבר תהפוכות (משלי ב יב) גברא דמלל מפרכיתא, שמעתי:' [ הכתב והקבלה]
עבודה שאינה מתאימה לבעליה היא זו שנקראת פרך.
וכיצד יודעים אם אני בעבודה מתאימה או לא? התשובה נלמדת מיעקב אבינו. יעקב מברך את בניו, אך לפחות שלושת הבנים הראשונים לא מקבלים ברכה אלא תוכחה. האמת היא שגם תוכחה מן הסוג הזה מהווה ברכה. כאשר שמים אדם במקום המתאים לו, הראוי ל לפי כוחותיו, אין לך ברכה גדולה מזו. ראובן, לו היה מתמנה למלך, היה מביא לעצמו ולאחרים סבל וצער. יעקב מציל אותו מן הצער הזה, ושם אותו על מקומו. במובן הזה, המילה ברכה מתפרשת במשמעות של נביעה. 'מעיינא דמיכפיא מבריך', מעיין, מעצמו הוא מתברך, נובע. המקום בו אני נובע, יוצר, מביא ברכה, הוא המקום בו אני עובד עבודה מתאימה. עבודת ברך. המקום בו אני קצר רוח, חסר סבלנות לתהליכים, לא מוכן להקשיב וללמוד, הוא מקום בו אני בפרך. שתי אותיות קרובות זו לזו, והבדל עצום בין שני המצבים.
אפשרות נוספת לעבודת פרך היא עבודה המתחילה ונפסקת בטרם תבוא לכלל מימוש. פיזור על פני מספר תחומים, בלי ששום תחום בא לכלל מיצוי, יכול להוות כר נרחב לתחושה של פרך. במובן הזה עבודת פרך היא עבודת הפסק. כמו הפרוכת, שתפקידה לתת מחיצות בין חלקים שונים במשכן, כך הפרך הוא סוג של מחיצה שמפרידה בין מלאכה אחת לרעותה. אין רצף, אין משמעות, אין עקביות. כך מפרש בעל הכתב והקבלה: 'שם פרך הונח על עשיית הפסק והשבתה לדבר אחד כדי להתחיל דבר שני, וטעמו כאן להפסיקו מאותה מלאכה שהוא עוסק בה כדי להתחיל מלאכה אחרת, שהוא מעבודות הקשות, שאין אדם יכול לסבול שיהיה מופסק תמיד ממלאכה שעוסק בה ולא השלימה עדיין כדי לעסוק שוב במלאכה אחרת, והוא לעבד יותר ענוי נפש ממה שיעבוד עבודה כבדה, כי עבודה כבדה מחליש רק את הגוף, והפסקה ממלאכה למלאכה מחליש גם את הנפש'.
חולשת הנפש כתוצאה מהפיזור הנפשי היא ההגדרה של עבודת פרך, שגוררת בעקבותיה עייפות.
כמה אנו מפוזרים בעצמנו. העולם המודרני מספק לאדם יכולת לעשות כמה וכמה דברים במקביל, לשוחח בטלפון, ותוך כדי כך להיות מוטרד מהאיתות של השיחה הממתינה, כשבאמצע, הנייד רוטט לו בכיס, ומול העיניים קופצת בועה המבשרת שהרגע נתקבל מייל חדש.
כל כך הרבה גורמים מנסים לצוד את תשומת ליבנו, את דעתנו, ואנחנו נענים, ומנסים לצאת ידי חובת זה וזה וגם זה, ובסופו של דבר לא יוצאים ידי חובת אף אחד, ורק תחושת עייפות משתלטת, וגם חוסר סיפוק כי לא נגענו באף אחד באמת.
יציאת מצרים היא עצמה היציאה מסגנון כזה של עבודה. כל ישראל הם בני מלכים. בשובה ונחת תוושעון. היכולת לנשום עמוק, להשיב רוח בתהליכים, להתחיל משהו ולסיימו, בלי לחץ, כל אלו הם מסימניה המובהקים של החרות, החרות הפנימית, הנפשית, של האדם חפץ החיים, שבוחר כל שנה מחדש, יחד עם פרשיות ספר שמות, לצאת באמת ממצרים.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
"והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם"
(נכון לעכשיו
/הרב דב ביגון
)
גלות מצרים משולה להריון – נכנסנו למצרים שבעים נפש ויצאנו ממצרים כאומה בת ששים ריבוא. כשם שהעובר ברחם אמו מתרבה מזרע מיקרוסקופי במהירות עצומה ויוצא תינוק עם נשמה טובה השוקל כמה קילוגרמים בתום חודשי ההר...
גלות מצרים משולה להריון – נכנסנו למצרים שבעים נפש ויצאנו ממצרים כאומה בת ששים ריבוא. כשם שהעובר ברחם אמו מתרבה מזרע מיקרוסקופי במהירות עצומה ויוצא תינוק עם נשמה טובה השוקל כמה קילוגרמים בתום חודשי ההריון, כך גם עם ישראל ''פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם'' (שמות א ז). הריבוי העצום של עם ישראל יצר בעיה דמוגרפית שהטרידה והדאיגה את פרעה ועמו, ככתוב ''ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו'' (שמות א ט-י).
לכאורה הפתרון הפשוט לבעיה הדמוגרפית, שהדאיגה את המצרים עד כדי כך שקצו בחייהם ככתוב ''ויקוצו מפני בני ישראל'' (שמות א יב ורש''י שם) היה לשלוח את ישראל חזרה לארץ כנען, המקום שממנו הם באו, כפי שמשה ואהרן אומרים לפרעה בשם ''ד' אלקי ישראל, שלח את עמי'' (שמות ה א). אבל פרעה בוחר לשעבד ולנצל את בני ישראל אשר בונים לו ''ערי מסכנות את פיתום ואת רעמסס, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'' (שמות א יא-יב), ובסופו של דבר עם ישראל יוצא ביד רמה ממצרים לירושלים אחרי עשר המכות.
נכון לעכשיו, גם במדינתנו האהובה, קיימת בעיה דמוגרפית, להבדיל מהבעיה הדמוגרפית שהיתה במצרים, ישנו מיעוט גדול של ערבים ההולך ומתרבה ומדאיג את קברניטי המדינה ויושביה, המעלים מדי פעם תוכניות שונות ומשונות לפתור את הבעיה. יש המציעים לפתור את הבעיה הדמוגרפית על ידי חלוקת ארץ ישראל, ארץ חיינו, לשתי מדינות ח''ו. ויש המציעים להפוך את מדינתו ל'מדינת כל אזרחיה' ולבטל את ''מדינת היהודים'' ח''ו, וממילא תיפתר בעיית הדמוגרפיה. ומן הצד השני של הקשת הפוליטית יש המציעים לעודד את המיעוטים להגר מהארץ ויש המציעים לעשות 'טרנספר'. אבל יש רעיון פשוט מאד: לא חלוקת הארץ, לא 'מדינת כל יושביה', לא טרנספר – אלא פשוט להגדיל את האוכלוסיה היהודית באופן שהבעיה הדמוגרפית לא תאיים עלינו.
ריבוי טבעי של האוכלוסיה היהודית בא יבוא על ידי שיבה לשורשים. כידוע מאז ומעולם המסורת והדת היהודית מעודדות הבאת ילדים לעולם, משפחה דתית ומסורתית היא ברוכת ילדים. ב''ה אנו עדים לתנועה של שיבה ליהדות. במגזרים רבים בחברה הישראלית יש תנועה שהולכת וגדלה, ותגדל. הריבוי הטבעי יבוא מתוך שיבה לשורשים, ובעידוד ממשלות ישראל שיתמכו במשפחות ברוכות ילדים. ואל לנו לשכוח את מיליוני היהודים בגלות שביתם האמתי הוא בארצנו, ויש לעודד אותם לעלות, ולסייע באופן משמעותי בקליטתם. ובאופן זה נגדיל את מספר היהודים בארץ ונפתור את הבעיה הדמוגרפית. ויתקיים בנו חזונו של הנביא ''וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם'' (יחזקאל לז כו).
מהמצפה לישועה השלמה
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
ונתתי אותה לכם מורשה
(הרב יעקב הלוי פילבר)
בחלקים רבים בחברה הישראלית קיים ניכור בהתייחסות לארץ ישראל עד שחלק מהם רואים בה שטחי נדל''ן. לדעתם, כל עניינה של הארץ הוא להחזיק בפיסת קרקע כדי לקיים בה חברה דמוקרטית-חילונית ברמת חיים מערבית, אשר למע...
בחלקים רבים בחברה הישראלית קיים ניכור בהתייחסות לארץ ישראל עד שחלק מהם רואים בה שטחי נדל''ן. לדעתם, כל עניינה של הארץ הוא להחזיק בפיסת קרקע כדי לקיים בה חברה דמוקרטית-חילונית ברמת חיים מערבית, אשר למענה הם נכונים לראות בחבלי מולדת האחרים ''שטח כבוש'', ולהתפשר עליהם, ובלבד שתישאר לנו פלטפורמה קרקעית מינימאלית שתאפשר לנו לחיות בשלום ובביטחון את חיי השעה שלנו. זאת, גם אם הפשרה הזו מסכנת את העתיד היהודי בארץ ישראל, כפי שאמר הנביא: ''אכול ושתו כי מחר נמות''. ההתנכרות הזו הביאה לשחיקה בנאמנות של העם היהודי לארצו, נאמנות שפרנסה דורות של גלויות ושנתנה לעם את כוח העמידה וההישרדות על אף הניסיונות הבלתי פוסקים לכלותינו. ואילו השחיקה הזו עלולה לפגוע בעתידו של העם. על כן אם חפצי חיים אנחנו, לא רק ברמה האישית אלא בעיקר במובן הלאומי הרחב, אין לפנינו דרך אחרת אלא לחדש את הברית בין העם לארצו, להפנים בשכל וברגש את ייחודה של ארץ ישראל, לא רק כמקום מקלט לעם נרדף אלא כמקום הבלעדי בו יכול העם היהודי להגשים את ייעודו הרוחני והמוסרי, ככתוב: ''כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים''.
על הקשר המופלא של העם היהודי עם ארץ ישראל כותב הראי''ה קוק בפירושו ''עולת ראיה''. והוא לומד זאת מהכתוב: ''לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם, בהיותכם מתי מספר, כמעט וגרים בה'', וכך הוא מפרשו: כל קשר של עם לארצו נוצר בדרך כלל על ידי קשר טבעי המתפתח על ידי אומה שהיא מרובת אוכלוסין המתקבצת לאותה ארץ ויושבת בה ישיבת קבע במשך זמן מרובה, והיא מפתחת בה את חייה, אז במשך הזמן מתגבשת חיבה היסטורית המפעמת בלבבות הדורות הבאים והם נקשרים לארץ ההיא. והנה אף אחד מכל המרכיבים הללו לא היו בשעה שעם ישראל התקשר עִם ארצו בימי האבות: ''בהיותם מתי מספר'' ולא ציבור גדול אלא קבוצה קטנה של אנשים. וגם הזמן היה קצר: ''כמעט'', ללא היסטוריה ממושכת. ''וגרים בה'', בהיותם אז בארץ לא היו תושבי קבע אלא ''וגרים בה'', גרים נודדים ממקום למקום, ועל אף העדר כל המרכיבים המקשרים עם לארצו, נוצר כבר אז קשר בל יינתק בין ישראל לארצו.
ומאז ימי ה''אבות'' אברהם יצחק ויעקב, לאורך כל ההיסטוריה הישראלית, הקשר המופלא הזה של ישראל עם ארצו נמשך ללא הפסק. הנחמה המרכזית של עם ישראל, מעבר לבשורת הגאולה, היתה התקווה לשוב לארץ ישראל. כך היה בגלות מצרים, כשנאנקו בני ישראל בעבדות מצרים, התבקש משה לבשר לישראל על גאולתם בארבע לשונות של גאולה, והיו הארבע הכנה לתכליתה של הגאולה, שנאמרה בלשון החמישית: ''והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'''. את ההבטחה הזו פירשו ב''דעת זקנים מבעלי התוס''' (שמות יב ח): ''כדאמרי אינשי: מאן דמריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה, אי לאו איתיה לבי דריה מאי אהני ליה (תרגום: עבד ששחררו רבו ומסר לו כל שלו בידו, אם לא הביאו לבית דירתו, מה מועיל לו כל הטובה) כך גם אם לא הביא הקב''ה אותם לארץ ישראל. מה מועילה להם היציאה ממצרים''.
הקשר הזה של ישראל עם ארצו קדם ליציאת ישראל ממצרים. כבר בסוף ימיו של יוסף כשישראל ישבו במצרים בכבודו של עולם, שעה שלא חסרו דבר במצרים, כבר אז יוסף משביע את אחיו שלא ישכחו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. וכך גם אחר כך, כאשר נגלה הקב''ה למשה בסנה - כשהבעיה הבוערת והדחופה היתה הסבל הבלתי נסבל של ישראל במצרים, והפתרון המיידי הנדרש באותה שעה היה שחרורם של ישראל מעבודת הפרך והפסקת העינוי שעם ישראל נאנק ונאנח תחתיו - גם אז, על אף כל זאת אין הקב''ה מסתפק בהבטחה של ההצלה המיידית מתחת עבדות מצרים, אלא באותה שעה הוא מצרף להבטחת ההצלה גם את העלאתם לארץ ישראל: ''להצילו מיד מצרים ולהעלותו... אל ארץ טובה ורחבה''. מכל הדוגמאות הללו אנו לומדים שאין גאולת ישראל שלמה בשחרור מהשעבוד הפיזי בלבד, אלא השחרור הזה הוא אמצעי לגאולה השלמה, שהיא מימוש הייעוד הישראלי, האפשרי רק בהיות עם ישראל בארץ ישראל בעצמאות מדינית ורוחנית.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
מפי פרעה
(ממשנת הרצי''ה)
פרעה הוא האומר לראשונה: ''הנה עם בני ישראל''. הוא הודה בכך שבני ישראל אלה כבר אינם יחידים פרטיים, אלא גילוי של עם. הידיעה הגדולה שאנחנו עם, ''אשר בחר בנו מכל העמים'', כלומר בריה מיוחדת במובן הכללי — י...
פרעה הוא האומר לראשונה: ''הנה עם בני ישראל''. הוא הודה בכך שבני ישראל אלה כבר אינם יחידים פרטיים, אלא גילוי של עם. הידיעה הגדולה שאנחנו עם, ''אשר בחר בנו מכל העמים'', כלומר בריה מיוחדת במובן הכללי — יוצאת מפיו הטמא של פרעה! החידוש הגדול, פלא הפלאים, שאנו עם — ''עם זו יצרתי לי''[1] — נזרק מפיו של הרשע הזה. אבל אין זה משנה כלום, כי הכל מעשיו של הקדוש ברוך הוא — גם פרעה וגם גלות מצרים. מאז, אנו הולכים ומופיעים בסדרי הדורות של ההיסטוריה בתור מציאות צבורית, וביטוי זה נזרק מפיו של פרעה, בין אם הוא ידע, בין אם לא ידע מהו מובנו הנורא והגדול. על כל פנים, חידוש זה מתגלה על ידו. הכל שייך לסיבוב האלוהי העילאי. עלינו להתרגל קצת להתבונן מה נעשה כאן איתנו, ולראות את הסידור האלוהי העליון שמופיע גם על ידי גוי.
כך גם בימינו, הגויים הם שהתחילו לטפל בענינינו ולברר אפשרות של הקמת מדינה, והניחו את יסודה על ידי הצהרת בלפור, הקמת ועדת פיל והחלטת חבר הלאומים. הם התייגעו מאוד כדי למצוא באיזה אופן לממש את החלום הזה, ואכן אחר כך הופיעה המדינה. יש להבין שסידור ענינינו אינו מתחיל מפעולות הגויים או מפעולותינו, אלא מהכוח הפנימי הדוחף אותנו, מדבר ד' המתגלה על ידינו ומתוכנו. עם ישראל הוא בריה אלוהית מיוחדת שיש לו גוף חזק ואף נשמה גדולה. לכל גוף יש חיוניות פנימית המחיה אותו והנקראת נשמה. הדבר נכון לגבי כל איש פרטי, ולא פחות מזה לגבי צבור, לגבי עם. גם לכלל ישראל יש נשמה, נשמת האומה. הגוף הישראלי הוא גילוי של הנשמה הישראלית וכוחותיה האדירים. תהליך הגאולה מתחיל מהכוח הפנימי של נשמת האומה, השואפת לגאולה. והמקור לכל היא יד ד', הדוחפת אותנו לחזור הביתה[2].
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
סוד הגאולה
(אור ויקר
/שביבי רעיונות על פי הכלי יקר
)
הרב חנוך בן פזי
ספר שמות, הלא הוא ספר הגלות והגאולה (רמב''ן, הקדמה לספר שמות) פותח בו''ו החיבור ''ואלה שמות'', כי סוד העתיד בחיבור לעבר, לשורשים, למעשי אבות סימן לבנים.
מדרש רבא (ויקרא לב ה) מגל...
הרב חנוך בן פזי
ספר שמות, הלא הוא ספר הגלות והגאולה (רמב''ן, הקדמה לספר שמות) פותח בו''ו החיבור ''ואלה שמות'', כי סוד העתיד בחיבור לעבר, לשורשים, למעשי אבות סימן לבנים.
מדרש רבא (ויקרא לב ה) מגלה לנו במה נזכה לגאולה. וזה לשונו: בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו שמם, לשונם, שהיו גדורים מעריות ולא היו בהם דילטורין (-מספרי לשה''ר. וע' מדרש שה''ש רבא פ' ד, ובמאמרנו בפרשת ויגש).
מדוע נבחרו ארבעה אלו, והיכן נרמזים בכתוב?
עונה על כך הכלי יקר: א. שלא שינו שמם - ''ואלה שמות... הבאים מצרימה'' כי כל שמות השבטים נקראו על שם הגאולה (ע''פ מדרש ילק''ש א) לדוגמא ראובן ''ויאמר ה' ראה ראיתי''. שמעון ''וישמע אלקים את נאקתם''. ואין דבר המושמע לאדם בכל יום יותר משמו. כל קריאה בשמו, מזכירה ומעוררת בתוכו את הכמיהה לגאולה. כי הסכנה הגדולה מכל היא השקיעה בעבדות המגמדת כל רצון לגאולה. (בדומה לשחרור העבדים לפני כמאה וחמישים שנה בארה''ב, שרבים מהעבדים סירבו להשתחרר כי היתה בהם תלות מוחלטת באדוניהם. וע' אבן עזרא בשלח 'ולא נחם אלקים'), ''ולפי זה אם היו משנים את שמם לא היה להם רושם על הגאולה, ולא היו ראויים להיגאל''.
ב. הלשון – שלא שינו לשונם כי רק בלשון הקודש תהיה משמעות שמם לגאולה. ג. שמירה מעריות - והרמז בכתוב : איש וביתו באו ''אשתו זו ביתו'', כל אחד דבק רק באשתו שבאה עמו מא''י, ונזהרו מנישואי תערובת. תרבות מצרים היתה שטופה בתאוות העריות (ע''פ יחזקאל כג) ובהתרחקותם מתאוות אלו הדירו עצמם מהאומה המצרית ומהאווירה שם ד. שלא דיברו לשון הרע - והרמז בכתוב ''ויהי כל נפש'' ולא נאמר נפשות, כי היו מאוחדים ומלוכדים כאחד ושמרו סודם. כי בברית בין הבתרים נגזר ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'' וזאת על ידי שישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וזהב. ואם היו נכשלים בלשה''ר, לא היה ניתן לשמור סוד זה והיו מתעכבים מלהיגאל. וכדברי מדרש רבה... ''כדי שלא יאמר אותו זקן (אברהם) ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם?''..
ואולי ניתן לומר שארבעה דברים אלו כנגד ארבעה יסודות חשובים לבניית אומה: השם הוא מהות האדם ושלמות נפשו האישית. הלשון – לשון הקודש היא יסוד התיקון החברתי והתרבותי. עריות – היסוד המשפחתי, קדושתו ושלמותו. לשה''ר – שקול כנגד שלוש העברות החמורות ג''ע ע''ז וש''ד, והיא ההורסת את שלמות האדם, החברה, והמשפחה. ובזה יתוקן חטא מכירת יוסף.
המהר''ל בספרו 'גבורות ה' (פרק מג) כותב: גאולת מצרים היא בשביל שלא היו מתאחדים עם מצרים (שלא התבוללו). כי אם היו מתאחדים עמם, לא היו יוצאים משם. כי גלות מצרים מיוחדת מכל הגלויות באשר נכנסו לשם טרם גיבושם הלאומי והדתי, וטרם היותם לעם. כי רק במעמד הר סיני נאמר להם ''והייתם לי לעם''. ולכן יש להישמר מכל משמר לחזק את זהותם הפנימית, ולהימנע מהשפעה זרה, ביתר שאת משאר הגלויות.
א. ארבעה דברים אלו מייצגים ארבעה תחומים שבהם מתאפשרת ההתבוללות 1. השם. 2. השפה 3. החברה (לשה''ר) 4. המשפחה – עריות.
ב. ארבעה דברים אלו מורים על הדברים השייכים לאדם על כל חלקיו 1. הגוף 2. הנפש 3.החיבור שבין הגוף והנפש, בלשון המהרל ''ועצם האנושית שחלה על שני החלקים ביחד''. 4. שייכותו לאומה מיוחדת, ולפי זה משייך המהר''ל א. את חלק הגוף שלא נכשל בעריות ולא התחבר למי שאינו ראוי לו ב. הנפש, שלא דיברו לשה''ר כי הדיבור שייך לנפש כנאמר בפר' בראשית ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממללא, ויהיה אדם למדבר.
ג-ד. שמם ולשונם כי ישראל נבדלים מכל האומות א. במובן האישי והפרטי 'סגולת ישראל' ב. הכלל בישראל: השם מסמל את האדם הפרטי והלשון מסמלת את הכלל הלאומי.
וכל ארבעה דברים אלו הם כנגד ארבע לשונות של הגאולה 1. שעבוד הגוף – והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים 2.שעבוד הנפש - והצלתי אתכם מעבודתם 3.עצמיותם וצורתם – וגאלתי אתכם 4. האומה הסגולית – ולקחתי לי אתכם לעם.
וכאז כן עתה, שוב נקראים אנו לחזק ארבעה יסודות חשובים אלו – היחיד, המשפחה החברה והכלל...
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
מידותיהן של שפרה ופועה – לכלל ולפרט
(נכון לעכשיו
/הרב דב ביגון
)
המיילדות העבריות נקראות שפרה ופועה (שמות, א טו) שפרה זו יוכבד על שם שמשפרת את הוולד, פועה זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות את התינוק הבוכה (רש''י שם).
שפרה ופועה משלימות זו ...
המיילדות העבריות נקראות שפרה ופועה (שמות, א טו) שפרה זו יוכבד על שם שמשפרת את הוולד, פועה זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות את התינוק הבוכה (רש''י שם).
שפרה ופועה משלימות זו את זו – האחת דואגת להטבת מצבו הגופני של התינוק, דהיינו תזונה נכונה, הגנה מפני הקור והחום ושמירה על בריאותו. ופועה, תפקידה להעניק לתינוק חום ואהבה ולהרגיע אותו בשעה שהוא בוכה, בנועם ובעדינות – להאיר את נשמתו.
מלאכתן של המיילדות אינה מסתיימת בגיל הרך. האדם זקוק כל ימי חייו לאורן ולמידותיהן של שפרה ופועה – דהיינו שיפור מצבו הגופני החומרי והבריאותי ולהרבות בחום אהבה, סבלנות ופיוס מצדו ומצד הסובבים אותו. מתוך כך יחיה חיים רגועים ושלווים מלאי אהבה ואמונה וביטחון כנאמר ''נפש בריאה בגוף בריא''.
נכון לעכשיו, לא רק הפרט זקוק למידותיהן של שפרה ופועה אלא גם האומה זקוקה להתחזק ולשפר את מצבה הכלכלי, הקיומי והביטחוני, ואכן זה עומד בראש סדר העדיפויות הלאומי מאז הקמת המדינה. אך אנו זקוקים לא פחות ואפילו יותר, גם למידתה של פועה, דהיינו לחיזוק האחדות על ידי ריבוי אהבה, אמונה סבלנות הידברות ופיוס בחברה הישראלית, מתוך נזכה להמשיך לצעוד ביחד במעלה הדרך הסבוכה לפעמים, לגאולה ולישועה השלמה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
זהירות בכבודם של ישראל
(שיחת השבוע)
כאשר התגלה הקב''ה אל משה רבנו בסנה והטיל עליו את השליחות למסור לבני-ישראל כי הם עומדים להיגאל ולצאת ממצרים, הגיב משה: ''והן לא יאמינו לי''. על האמירה הזאת ננזף משה, וכפי שרש''י מפרש שהקב''ה אמר לו: ''...
כאשר התגלה הקב''ה אל משה רבנו בסנה והטיל עליו את השליחות למסור לבני-ישראל כי הם עומדים להיגאל ולצאת ממצרים, הגיב משה: ''והן לא יאמינו לי''. על האמירה הזאת ננזף משה, וכפי שרש''י מפרש שהקב''ה אמר לו: ''אתה מוציא שם רע על בניי, הם מאמינים בני מאמינים''.
ודאי שמטרתו של משה לא הייתה לקטרג חלילה על העם. הוא אמר זאת לצורך הצלחת שליחותו. הוא ביקש שהקב''ה ייתן לו אות כדי שבני-ישראל יאמינו לו שבאה עת גאולתם, ואכן, הקב''ה נתן לו את האות של המטה שנהפך לנחש.
למה סופרו הדברים
אולם האות הזה עצמו מבטא נזיפה במשה. הנחש מסמל אמירת לשון הרע, ובכך אמר לו הקב''ה שבדבריו ''תפש אומנותו של נחש'' ודיבר לשון הרע על בני-ישראל. הוא אף נענש מיד וידו הצטרעה, בבחינת ''החושד בכשרים לוקה''.
מדוע אכן אמר משה לפני הקב''ה דבר שאינו הגון על בני-ישראל? ויתרה מזו, מדוע התורה מספרת על כך, והלוא התורה נמנעת מלדבר אפילו בגנות בהמה טמאה, ואם-כן למה דיברה בגנות משה וסיפרה כי דיבר דברים שאינם חיוביים על ישראל?
דרך תיקון
אלא בכך טמון מסר עמוק: התורה מבקשת להדגיש עד כמה נחוץ להיזהר שלא לדבר לשון הרע על שום יהודי. העובדה שבאותה שעה דיבר משה שלא כהוגן על ישראל הייתה כדי להורות לנו דרך תשובה, שגם מי שנכשל חלילה בלשון הרע, יֵדע שאפשר לתקן זאת.
דרך התיקון הייתה: ''ויאמר ה' אל משה, שלח ידך ואחוז בזנבו''. הקב''ה הורה למשה לתפוס בזנב הנחש, ומיד שב הנחש ונהפך בחזרה למקל. הזנב מבטא שפלות, בבחינת ''ונפשי כעפר לכול תהיה''. האחיזה בזנב מבטאת את התגברות תחושת הענווה והשפלות. כאשר האדם מחזק בליבו את תחושת הענווה והשפלות העצמית, הוא מתקן את הנטייה לדיבורי לשון הרע וחוזר להיות 'מטה האלוקים'.
כיצד להטיף מוסר
מכאן עלינו ללמוד לקח נצחי, בקל-וחומר: אם קודם מתן-התורה, בשעה שבני-ישראל היו שקועים במ''ט שערי טומאה, העניש הקב''ה על דיבור שלילי כלפי בני-ישראל והדגיש את זכות אבותם – קל-וחומר עתה, לאחר מתן-התורה, שאז בחר הקב''ה בישראל להיות לו לעם-סגולה, בוודאי ובוודאי יש להיזהר מאמירת דבר שלילי חלילה על עם-ישראל.
גם אם צריך לתקן דבר-מה בהתנהגותם של יהודים צריך לעשות זאת מתוך זהירות גדולה ביותר שלא לדבר סרה על עם-ישראל, ומתוך אהבת-ישראל גדולה, שהשומע מרגיש שהדברים נאמרים אך ורק מתוך אהבה. כמו-כן על משמיע דברי המוסר לחוש ענווה ושפלות, וחלילה לו מלחוש התנשאות על מי שהוא מוכיח אותו. דברי מוסר כאלה יפעלו את פעולתם ויגבירו את זכויות עם-ישראל לקראת הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
(ספר השיחות תנש''א כרך א, עמ' 250)
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
שעבוד מצרים
(כללי)
עבודת פרך
''ויעבידו מצרים את בני-ישראל בפרך'' (שמות א,יג). הרמב''ם (הלכות עבדים א) אומר ש'עבודת פרך' היא עבודה שאין לה קצבה ואין בה תועלת. גם כיום רבים משועבדים לעסקי פרנסתם בבחינת 'עבודת פרך'. על-פי...
עבודת פרך
''ויעבידו מצרים את בני-ישראל בפרך'' (שמות א,יג). הרמב''ם (הלכות עבדים א) אומר ש'עבודת פרך' היא עבודה שאין לה קצבה ואין בה תועלת. גם כיום רבים משועבדים לעסקי פרנסתם בבחינת 'עבודת פרך'. על-פי התורה אל לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו, ואין העסק צריך למנוע בעדו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה. מי שעבודתו היא ללא קצבה – זו בעצם 'עבודת פרך'.
(הרבי מליובאוויטש)
מר לשכינה
''וימררו את חייהם'' (שמות א,יד). ''חייהם'' מכוּון גם לשכינה הקדושה, שהיא חייהם ונשמתם של ישראל. גם לה מר, היא שותה את כוס היגונים עם בניה, כמו שנאמר ''עמו אנוכי בצרה'', ''בכל צרתם לו צר''.
(של''ה)
שעבוד רוחני וגשמי
המצרים ירדו תחילה לחייהם הרוחניים של ישראל, וערמו קשיים על שמירת התורה והמצוות. כשהעם נכנע ללחץ הרוחני, בא בעקבותיו גם שעבוד גשמי. לולא היו ישראל נכנעים ללחץ הרוחני לא היו משתעבדים בגשמיות.
(לקוטי שיחות)
מיררו לעצמם
המצרים מיררו תחילה את חיי עצמם. אף הם עבדו עבודה קשה, ובלבד שיעלה בידם לפתות את בני-ישראל, כאילו הם מתכוונים לטובתם.
(באר מים חיים)
חומר ולבנים
''וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים'' (שמות א,יד). יצר הרע מנסה להכשיל את האדם בשתי דרכים: ''בחומר ובלבנים'' – לעיתים הוא מושך בגלוי לעבר החומרנות ('בחומר'), ולעיתים הוא מתחזה לטהור וללבן ('ובלבנים'), כאילו כוונותיו טהורות ונקיות.
(רבי שמואל מסלונים)
תועלת ברדיפות
''וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'' (שמות א,יב). דווקא מפני שהמצרים עינו את בני-ישראל הם פרו ורבו ונהפכו לעם גדול. אילו לא היו רודפים ומענים אותם היו מתבוללים ונעשים עם מצרי גדול.
(רבי שלמה קלוגר)
עבר ועתיד
לא נאמר בתורה ''וכאשר עינו אותו'', אלא ''וכאשר יענו אותו'', בלשון עתיד. ללמדנו שכל אימת שיענו את היהודים תהיה לזה תוצאה הפוכה. ככל שירבו הרדיפות והסבל, יתחזק העם היהודי.
(אורח חיים)
קדמו ואזלו
חז''ל אומרים שבגלל קושי השעבוד נתקצרה גלות מצרים מארבע-מאות שנה למאתיים ועשר שנים. לכן הטעם על פסוק זה הוא ''קדמא ואזלא'', כי משום שמיררו את חייהם – קדמו ואזלו ויצאו ממצרים קודם המועד.
(הגאון מווילנה)
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
ברכת הצדיקים
(מעשה שהיה)
''החתונה הגדולה בז'לובין'' – כך מכונה החתונה שלא היו בה נברשות נוצצות או תפריט משובח, אבל גדולה הייתה בצדיקים שהשתתפו בה. זו הייתה חתונת נכדתו של בעל התניא, רבי שניאור-זלמן מלאדי, עם נכדו של רבי לוי-י...
''החתונה הגדולה בז'לובין'' – כך מכונה החתונה שלא היו בה נברשות נוצצות או תפריט משובח, אבל גדולה הייתה בצדיקים שהשתתפו בה. זו הייתה חתונת נכדתו של בעל התניא, רבי שניאור-זלמן מלאדי, עם נכדו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב.
אחד מחסידיו של אדמו''ר הזקן, בעל התניא, היה יהודי ושמו ר' אריה. הוא היה בעל משרה רמה וחשובה בעירו – 'רַשָׁם עירוני'. תחת ידו היו כל ספרי הלידות, הנישואין והגירושין, ולהבדיל גם ספרי המתים. זו משרה שדרשה אמינות גבוהה, והוא אכן זכה לאמון רב.
פעם אחת פנה אל בית-הדין המקומי תושב לא-יהודי וביקש להתגייר. לאחר שבית-הדין עמד על נחישותו להצטרף לעם-ישראל אושר גיורו, אבל כאן נתקלו הדיינים בבעיה קשה: גיור היה לא-חוקי באותם ימים, ולא נראתה שום אפשרות לרשום את הגר כיהודי במסמכים הרשמיים.
הלכו הדיינים אל ר' אריה לטכס עמו עצה. במוחו עלה רעיון: באותם ימים נפטר יהודי מתושבי העיר, אשר גילו תאם בדיוק את גילו של גר-הצדק. ''אפשר להימנע מלרשום את פטירתו של היהודי, ומסמכיו הרשמיים יימסרו לגר'', הציע ר' אריה.
ההצעה נתקבלה בשמחה וכך נעשה. אולם לא עבר זמן ודבר הרישום הכוזב נודע למלשינים, והללו מיהרו למסור זאת לשלטונות. ר' אריה נחקר והוזמן למשפט.
הסכנה הייתה גדולה. הוא הואשם בעבֵרות של זיוף ורישום כוזב, וחומרתן הייתה גדולה דווקא מפני שמילא תפקיד בכיר ואחראי. העונש הצפוי היה אף הוא חמור. במר-ליבו נסע ר' אריה אל אדמו''ר הזקן ושפך לפניו את שיחו.
שאל הרבי על מועד המשפט. לאחר הרהור קל המליץ: ''כדאי להשתדל לדחות את יום המשפט''. יצא ר' אריה ועשה כאשר צוּוה, ואכן, המשפט נדחה.
כאשר התקרב המועד החדש שוב נסע ר' אריה אל אדמו''ר הזקן, וגם הפעם אמר לו הרבי כי ישתדל לדחות את מועד המשפט. כך היה כמה פעמים, ובכל פעם, בהתקרב מועד המשפט, הורה לו הרבי לפעול לדחיית המשפט, ובדרך-פלא בקשת הדחייה התקבלה.
אך בסופו של דבר נאמר לר' אריה כי לא יוכל עוד לדחות את המשפט, והוא שוב מיהר אל אדמו''ר הזקן. אמר לו הרבי: ''בדיוק בימים האלה נחגוג את חתונת נכדתי עם נכד מחותני הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, בעיירה ז'לובין. זו תהיה הזדמנות מתאימה בעבורך לגשת אל מחותני ולבקש את ברכתו, ובוודאי יוכל לעזור לך''.
יצא ר' אריה לז'לובין. לשמחתו הרבה גילה כי הצדיק מברדיצ'ב כבר נמצא במקום ומקבל קהל באכסנייתו. אך בבואו לשם ובראותו את המון הממתינים, נפלה רוחו. הוא הבין כי היום לא יספיק להיכנס אל הקודש, והלוואי מחר.
החליט ר' אריה להתחכם. קרוב לחצות הלילה בא לאכסניית הצדיק ונעמד ליד פתח חדרו. הוא קיווה להיות הראשון מיד כאשר ישוב הצדיק לקבל קהל.
דלת החדר הייתה פתוחה מעט, והדבר אִפשר לר' אריה לראות את הנעשֶה בפנים. המראה שנגלה לעיניו הותיר אותו משתומם.
הצדיק מברדיצ'ב שכב על מיטתו ועיניו עצומות, כישן. שני גבאים עמדו משני צידיו. האחד החזיק את ספר הזוהר והשני ספר משניות. שניהם קראו מהספרים שבידם בעת ובעונה אחת, אך אם אחד מהם טעה בקריאה מיד פקח הצדיק את עיניו ואמר: ''נו, נו''. כך נמשך הדבר שעתיים תמימות, ובזה סיים הצדיק את 'שנתו'.
כאשר דלתו של הצדיק נפתחה לקבלת קהל היה ר' אריה הראשון בתור. הצדיק קיבל את פניו במאור-פנים ובחביבות ושאל: ''מי שלח אותך לכאן?''. ענה ר' אריה: ''הרבי שלי''. ''ומי הוא הרבי שלך?'', הוסיף רבי לוי יצחק לשאול, ור' אריה ענה.
''אה, המחותן? הגאון, הצדיק, איש האלוקים?...'', החל רבי לוי יצחק למנות בהתפעלות את שבחיו של אדמו''ר הזקן לפני החסיד. שוב ושוב חזר על דבריו בשבחים מפליגים, ולבסוף פנה אל ר' אריה ואמר: ''נו, סערצע [=מחמד-ליבי]'' – כך נהג לומר לעתים קרובות – ''אמור לי במה העניין''.
סיפר ר' אריה את כל העניין. הבעת תמיהה עלתה על פני הצדיק והוא שאל: ''רַשָׁם עירוני?! ממונה על העיר?! כיצד מגיע יהודי להיות רשם עירוני?!''. אזר החסיד אומץ וענה: ''הרבי שלי הוא שיעץ לי לקבל עליי משרה זו''.
אורו פניו של רבי לוי-יצחק בשומעו את התשובה, ואמר: ''אם-כן, המחותן שלי, הגאון הצדיק וכו' וכו' (ומנה שוב את שבחיו), הוא אמר לך לעסוק במשרה זו – נו, אם-כן, השם יתברך יעזור לך וישמור אותך מכל צרה!''.
חזר החסיד אל אדמו''ר הזקן, וסיפר את אשר אמר לו הצדיק מברדיצ'ב. הביט בו הרבי בטוב-לב ואמר: ''אה, רואה אתה, עצה טובה יעצתי לך, הלא-כן?'', וכפל את דבריו.
ר' אריה האמין בכל ליבו בברכה שקיבל אך עדיין לא ידע מה יענה ומה יאמר ביום המשפט הקרב והולך.
ביום שלפני המשפט עדיין לא ידע מה לעשות ביום המחרת, אך פתאום נודע כי בבניין בית-המשפט פרצה שרֵפה, וכל התיקים והמסמכים, ובהם גם תיק החקירה שלו וכתב האישום החמור – עלו באש...
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
לידת משה
(מן המעיין
/הרב אליעזר ברוד
)
סימני נערות
''וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב,א). אימו של משה, יוכבד, הייתה אז בת מאה ושלושים שנה, והפסוק קורא לה ''בת לוי'', משום שנולדו בה סימני נערות.
(סוטה יא)
מעל הטבע
משה נולד בדרך...
סימני נערות
''וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב,א). אימו של משה, יוכבד, הייתה אז בת מאה ושלושים שנה, והפסוק קורא לה ''בת לוי'', משום שנולדו בה סימני נערות.
(סוטה יא)
מעל הטבע
משה נולד בדרך על-טבעית, כי כדי שיוכל להוציא את בני-ישראל ממצרים, מקום שביטא את תוקף הטבע, עד כדי פולחן אליו – היה עליו להיות מעל חוקי הטבע. על דרך מאמר חז''ל (ברכות ה) ''אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים''.
(ליקוטי שיחות)
שני פירושים
''ותרא אותו כי טוב הוא'' (שמות ב,ד). יש אומרים שנולד מהול, וחכמים אומרים שנתמלא הבית כולו אור.
(סוטה יב)
שלמות של מנהיג
כל מנהיג בישראל יש לו מעלות המבטאות את שלמותו העצמית, ומעלות המבטאות את שלמותו כמנהיג. במשה נראו שני הדברים מיד עם לידתו: לידתו מהול רומזת לשלמותו העצמית, ואילו זה שנתמלא הבית כולו אור רומז על שלמותו כמנהיג, המביא אור ושפע רוחני לבית ישראל כולו.
(ליקוטי שיחות)
שכר גומלי חסדים
''ותקרא שמו משה... כי מן המים משיתיהו'' (שמות ב,י). מכאן אתה למד שכרם של גומלי חסדים. אף-על-פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקב''ה לא קראו בשם אחר.
(שמות רבה)
גואל בכל בית
''וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי'' (שמות ב,א). הפסוק לא הזכיר כאן את שמות הוריו של משה, כדי ללמדנו שבכל בית יהודי הגון יכול להיוולד גואל ישראל.
(עיטורי תורה)
מהי דרך ההצלה
''וַתֵּתַצַב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו'' (שמות ב,ד). סמוכה ובטוחה הייתה מרים הנביאה כי לא יאונה לצדיק כל רע, וכי הקב''ה יצילהו מן הסכנה, אך לא ידעה באיזו דרך תבוא ההצלה.
(החפץ חיים)
מסירות-נפש
''ויגדל משה ויצא אל אחיו'' (שמות ב,יא). משה גדל בבית המלך. שם לא היה חסר לו דבר, והוא היה יכול לשבת בשקט ובשלווה. אך מיד כשגדל והיה מסוגל לעשות ולפעול, יצא אל אחיו וחירף את נפשו כדי לעזור לאחד מהם, אף שבשל כך נאלץ לברוח ולגלות לארץ זרה.
(הרבי מליובאוויטש)
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
המעלה שבהעלאת הרע
(שיחת השבוע)
בספר בראשית קראנו על הירידה של יעקב ובניו למצרים. שם גם פורטו שמותיהם. אולם ספר שמות מתחיל בפסוק: ''ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה'', והתורה שוב מפרטת את שמות שבטי ישראל. אומר על כך המדרש, שהדבר מלמ...
בספר בראשית קראנו על הירידה של יעקב ובניו למצרים. שם גם פורטו שמותיהם. אולם ספר שמות מתחיל בפסוק: ''ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה'', והתורה שוב מפרטת את שמות שבטי ישראל. אומר על כך המדרש, שהדבר מלמדנו שבאותם שמות שבני-ישראל ירדו למצרים, באותם שמות גם עלו משם, שכן הם לא שינו את שמותיהם.
בפנימיות הדברים יש לומר, שבחזרה על השמות התורה מלמדת אותנו שבני-ישראל העלו ממצרים את ''ראובן ושמעון''. כלומר, בספר בראשית התורה מספרת על ''ראובן ושמעון'' כפי שהם יורדים למצרים, ואילו כאן מדובר על דרגה אחרת של ''ראובן ושמעון'', דרגה שאותה לוקחים ממצרים ומעלים אותה למעלה.
שמות השבטים
יש פירוש של הבעש''ט בעניין שמות השבטים, שהם מייצגים דברים שליליים הקיימים בסטרא-אחרא. ראובן פירושו – ''ראו שאני בן''. שמעון – אדם שעושה דבר טוב כדי ששמעו יתפרסם. לוי ויהודה – מי שמתחבר לאנשי מעשה כדי שיודו לו וישבחו אותו.
הפירוש הזה מנוגד לכאורה לפירושו של המדרש, ששמות השבטים מבטאים את מעלותיהם של בני-ישראל. גם בתורת החסידות מבואר ששמות השבטים מייצגים עניינים רוחניים נעלים: ראובן – ראייה באלוקות, המביאה לידי אהבת ה'. שמעון – שמיעה על אלוקות, המביאה לידי יראה. לוי – ירידת האור האלוקי מלמעלה למטה. יהודה – הודיה והתבטלות. ואילו לפי פירוש הבעש''ט שמות השבטים מבטאים את מידת הגאווה, שהיא מקור המידות הרעות!
מעלת התשובה
אלא שפירושו של הבעש''ט מבטא את העלייה שחוללו בני-ישראל ברע עצמו. לפי פירוש המדרש, בני-ישראל עלו ממצרים עם ענייני הקדושה שאיתם ירדו לשם, אולם את החסרונות השאירו במצרים. הבעש''ט מפרש פירוש עמוק יותר, שבני-ישראל העלו ותיקנו גם את ענייני הרע שהיו במצרים.
זו המעלה שבספר שמות על ספר בראשית, שבו מתחיל עניין התשובה. מהותה של עבודת התשובה איננה מחיקת החטא בלבד, אלא הפיכת הרע עצמו לטוב, והפיכת הזדונות עצמם לזכויות. לכן גדולה מעלת בעלי-תשובה ממעלת צדיקים גמורים.
עלייה מתוך הגלות
זוהי בכלל העלייה שנוצרה על-ידי גלות מצרים, שבני-ישראל תיקנו בה גם את הדברים השליליים והעלו אותם לקדושה. העלייה הזאת, שבאה אחרי הירידה, היא עלייה גבוהה ביותר, בבחינת ''וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ''.
גם על-ידי הגלות הנוכחית הופכים את הרע ומתקנים את הדברים התחתונים ביותר, ודווקא על-ידי זה זוכים לגילוי פנימיות התורה שתתגלה בגאולה האמיתית והשלמה, תיכף ומיד ממש.
(תורת מנחם כרך כז, עמ' 279)
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
הרב יהושע בן-מאיר, ראש ישיבת אפרת
(כללי)
''אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה''
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: ו...
''אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה''
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: [שמות ג, א-ד]
עיון ראשוני בפסוקים אלו מעלה תמיהה על האריכות המרובה בתיאור הדברים. מה היה חסר המקרא אילו אמר '... וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל. וירא ה' כי סר לראות...'. מדוע מספרת לנו התורה 'ויאמר משה [=למי אמר? לעצמו, בלבו. במילים אחרות 'ויחשוב משה בלבו'] אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה'. כל הפסוק מיותר. זאת ועוד, רש''י ז''ל מפרש ''אסרה נא - אסורה מכאן להתקרב שם''. צריך לבאר מה בא רש''י להוסיף בפירושו. שמא תאמר פשוט ביאר את פירוש הפועל 'לסור', - אם כך היה לו לעשות כן במקום הראשון שזה מופיע בתורה ''...סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם... וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו'' בראשית יט, ב-ג].
חז''ל מספרים לנו: ''בשעה שנגלה הקב''ה על משה טירון היה משה לנבואה''.
כמדומה שמראה 'הסנה בוער באש והסנה איננו אכל' היה 'מבדק' ומבחן למרע''ה [בנוסף לפירושים הרבים שנאמרו במשמעות המראה]. משה הולך לדרכו ועסוק במלאכתו במרעה צאן יתרו. והנה לפתע הוא מבחין בתופעה לא רגילה – סנה בוער ואיננו אוכל. הרבה אנשים כה עסוקים במלאכתם שכלל לא ישמו לב לסנה הבוער, ובודאי שלא יבחינו בכך שאיננו אכל. אחרים שיבחינו בתופעה ימשיכו בדרכם ובמלאכתם, תוך מלמול חרישי 'מעניין'. בודדים ישימו לב ואף יאמרו לעצמם 'פעם, כשיהיה לי זמן, צריך לבדוק ב Google מה זה. אבל רק אדם גדול, מי שיש בו את התכונות להנהיג, לגאול את ישראל, להיות 'אבי כל חוזה' – רק הוא יעצור את הכל ויאמר בליבו 'רגע, מה זה? יותר מכך, מה זה אומר לי? מה המשמעות אלי? 'אסרה נא ואראה', 'אסור מכאן לילך לשם' – זה מחייב אותי להתבוננות חדשה. לא להיות דוגמטי. אולי אני צריך לשנות תפיסה, לשנות הבנה. זה לא סתם 'תופעה מעניינת'. זה 'מראה גדול', זה בא להגיד לי משהו. אני צריך ללמוד את זה, ללמוד מזה, ולסור מכאן, מהמחשבות וההבנות שלי, ולשנותם לאור 'המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה'. פסוק שלם הוקדש למחשבותיו של משה, כיון שהמראה הוא מבחן למשה – איך הוא יגיב ל'מראה הגדול הזה'.
'וירא ה' כי סר לראות' – כי סר מתפיסותיו הקודמות, ומבין ש'מראה גדול זה' בא ללמד אותו דבר חדש. 'וירא ה' כי משה עמד במבחן, משה גילה את התכונה הנחוצה להנהגה, לגאולת ישראל, להיות הנביא 'אשר ידעו ה' פנים אל פנים'.
מלאך ה' מתגלה אל כל אחד ואחד מאיתנו פעמים רבות, במראות גדולות. ודאי שבדורנו, דור הגאולה והתחייה, רואים אנו מראות נפלאות. כביכול ה''י עומד וממתין, מי ישים לב ל'מראה הגדול', מי יעצור בדרכו, מי יהיה מוכן לסור מדרכיו ותפיסותיו הקודמות, ולעצב מחדש את תפיסת עולמו לאור 'המראה הגדול' בו מתגלה אליו מלאך ה'.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
וייטב אלקים למילדות
(סיפור ומעשה)
שעת ערב בעיירה נובו-מסטו שבסלובקיה. מנחם-ישראל יצא לרחוב בבהילות כדי לחפש מיילדת לאשתו. בשנת 1942 כבר לא יכלו יהודיות ללדת בבית החולים. שכנים שהבחינו באשתו כשהיא בהריון תמהו הכיצד ניתן לגדל ילד בשנות ...
שעת ערב בעיירה נובו-מסטו שבסלובקיה. מנחם-ישראל יצא לרחוב בבהילות כדי לחפש מיילדת לאשתו. בשנת 1942 כבר לא יכלו יהודיות ללדת בבית החולים. שכנים שהבחינו באשתו כשהיא בהריון תמהו הכיצד ניתן לגדל ילד בשנות מלחמה אלו. לְמָה תגדלוהו? לאבדון?! מנחם-ישראל דווקא עודד את אשתו: הילד שיוולד ברצות השם יהיה לנו לישועה, וכבר הכין את השם שבו ייקרא הילד – עזרה. עכשיו אשתו כורעת ללדת וחייבים למצוא מיילדת שתסייע לה. אינני יודעת ליילד, ענתה האשה שנקלעה בדרכו, אבל ראיתי כיצד מסייעים לפרה להמליט. גם זה היה משהו. כשהגיעו הבעל וה''מיילדת'' כבר היה התינוק בחוץ, וכל שנותר היה שה''מיילדת'' תסייע בנקיונות. והיא נשארה לעשות זאת למשך כמה ימים ושבועות.
יום אחד חזרה ה''מיילדת'' ובפיה בשורה רעה. השלטונות הגרמניים החלו לפנות מכאן את היהודים, הגיע זמנכם להסתתר. אבל היכן? אין לנו כאן שום מַכָּר; הגענו לכאן רק לפני כשנה. אל דאגה, אמרה ה''מיילדת'', ובתיאום עם בעלה מצאה מקום באסם ליד ביתם כדי להחביא בו את המשפחה – זוג הורים, ילד ותינוק. במשך הזמן הצטרפו לאלה עוד כמנין חברים ובני משפחה, שעברו את המלחמה, החיפושים, האיומים ועיני השכנים הסקרניות.
בשלב מסויים נשבר בעלה של ה''מיילדת'', לאחר ששמע את האזהרות כלפי כל מי שיעז להחביא יהודים – דינו כדין המתחבאים אצלו, איימו השלטונות. בתו אזרה אומץ – אבא! היא אמרה, במלחמה נופלים אלפים ורבבות, והם מתים לשווא. לפחות אתה, אם תתפס חלילה, תדע לשם מה נפלת.
מנחם-ישראל נפטר לאחר שכבר עלתה המשפחה ארצה. לאשתו שתחיה יש כיום למעלה ממאה נינים שנולדו לה בין השאר מאותו עזרה שנולד בזמן המלחמה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
פרפראות לפרשה
(פרפראות)
כי לא כנשים המצריות העבריות (א,יט). דינא דמלכותא דינא רק כאשר חוקי המלך שווים לכל. וכשבא פרעה בטענה למיילדות, הלא דינא דמלכותא דינא, ענו לו: הרי אין שוויון, כי לא כנשים המצריות העבריות.
ותרא אותו כי...
כי לא כנשים המצריות העבריות (א,יט). דינא דמלכותא דינא רק כאשר חוקי המלך שווים לכל. וכשבא פרעה בטענה למיילדות, הלא דינא דמלכותא דינא, ענו לו: הרי אין שוויון, כי לא כנשים המצריות העבריות.
ותרא אותו כי טוב הוא (ב,ב). שני החומשים הראשונים פותחים פחות או יותר בביטוי דומה. בבראשית (א,ד): ''וירא אלקים את האור כי טוב'', ובכל זאת יש הבדל, כאן: כי טוב הוא, ושם: כי טוב. ר' עקיבא היה אומר: ''כל דעביד רחמנא לטב עביד'' (ברכות ס), וןאילו נחום איש גמזו היה אומר''גם זו לטובה'' (תענית כא). ההבדל ביניהם הוא, שר' עקיבא ראה כיצד תוצאת הרע יכולה להיות טובה, ואילו נחום איש גמזו ראה את הטוב בעצם הרע. וכך גם כאן – יוכבד ראתה במשה בנה את הטוב בהתגלמותו, ואילו הקב''ה ראה שמהאור יכול לצאת דבר טוב, ועמד וגנזו לעתיד לבוא.
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים (ב,כג). פירש רש''י: נצטרע. למה לעקור את הפשט, שפשוט מת? אלא שנאמר במדרש שלא נאמר ''ויקרבו ימי המלך דוד למות'', אלא ''ויקרבו ימי דוד למות'' (מל''א ב,א) משום ש''אין שלטון ביום המות'' (קהלת ח,ח). ממילא אם כתוב ''מלך מצרים'', משמע שעודנו חי.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
עבדות
(על משפט וכלכלה בפרשה
/עו''ד זאב דסברג
)
ספר שמות מפגיש אותנו עם סוג של עבדות שכוללת גם מוטיבים של עינוי, ניצול והשפלה. אחד מסימני העבדות היה ''וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם''. החקיקה המודרנית אף שהיא מתנגדת לעבדות וניצול, ושומרת...
ספר שמות מפגיש אותנו עם סוג של עבדות שכוללת גם מוטיבים של עינוי, ניצול והשפלה. אחד מסימני העבדות היה ''וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם''. החקיקה המודרנית אף שהיא מתנגדת לעבדות וניצול, ושומרת על כבוד האדם וחירותו - מאפשרת לממשלה לגבות מסים מתושביה, ולכאורה ''לענותו בסבלותם'' דבר שמהווה, לכאורה, סתירה לעקרונות היסוד של כבוד האדם וחירותו.
אלא, שלא כל כפייה - פוגעת בזכויות הפרט. ראיה כללית של טובת החברה ורווחת הפרט בתוכה מחייבת את קיומם של מיסים ואת הכוח לגבייתם מהפרט. כל עוד עקרונות גביית המס - שווים, וכל עוד הרווחה מהמס מוצעת לפרטים באופן שווה, וכל עוד המיסוי הוא הגיוני ומאפשר לפרט לקיים את עצמו בכבוד - רואים במס הכרח לא יגונה. מאידך - גבייה לא שוויונית, או חלוקה לא שוויונית של כספי המיסים בין שכבות הציבור או הטלת מס מכביד שאינו מאפשר קיום בכבוד - עשויים להיכלל הבגדרת ''לענותו בסבלותם'' המנוגדת לעקרונות היסוד של השיטה.
ואולי זו אחת הפרשנויות לביטוי ''לענותו בסבלותם'' שהטילו מס על עם ישראל ''לענותו'' כדי שיממן את ''סבלותם'' של המצרים. וכשהמס נגבה רק מציבור אחד לטובת רווחת ציבור אחר - יש כאן מימד של עבדות, ניצול והשפלה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
"השליכהו ארצה .......ויהי לנחש וינס משה מפניו".
(בדרכיך חייני)
מרדכי אפרתי, רב ביהכנ''ס ''רינת ישראל'' גבעת שמואל.
מה מסמל מופת המטה שהופך לנחש והנחש ההופך למטה ?
המילה ''מטה'' קשורה למילה ''הטיה''. הקב''ה מראה למשה ולעם ישראל ש ''נחש'', היצור השלילי והמאוס ...
מרדכי אפרתי, רב ביהכנ''ס ''רינת ישראל'' גבעת שמואל.
מה מסמל מופת המטה שהופך לנחש והנחש ההופך למטה ?
המילה ''מטה'' קשורה למילה ''הטיה''. הקב''ה מראה למשה ולעם ישראל ש ''נחש'', היצור השלילי והמאוס יכול להפוך ל ''מטה אלוקים'', לקדושה ולמשהו חיובי ביותר. ומאידך ''מטה אלוקים'' יכול להיפך ל ''נחש'' עם כל הקונוטציות השליליות שבו.
במילים אחרות, הקב''ה מראה למשה ולעם ישראל שהמציאות היא מה שעושים ממנה.
אפשר לקחת משהו חיובי ביותר ולהפוך אותו לשלילי ביותר ואפשר לקחת משהו שלילי ביותר ולהפוך אותו לחיובי ביותר.
אפשר לקחת ''טכנולוגיה מתקדמת'' ולהשתמש בה לרפואה ולהצלת חיים ומצד שני אפשר להשתמש בה להרג המונים . אפשר להשתמש ב ''אהבה'' ולבנות משפחה שמחה ואפשר ע''י אותה ''אהבה'' להרוס את התא המשפחתי. אפשר לקחת ''גלות ושיעבוד'' ולראות בה קטסטרופה ואפשר להשתמש בגלות כדי להיבנות , להתבגר ולבנות עם בוגר כור היתוך.
בפרשתנו אנו מוצאים את מושג ''הזהירות'' בכמה סיטואציות , וגם כאן עובד עיקרון ''המטה''.
כבר בתחילת הפרשה משתמש פרעה במושג ''הזהירות'' ואומר : עלינו להיות זהירים מעם ישראל ולכן ''הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו'' (שמות,א,י).
מאידך גם משה נוקט ב ''זהירות'' וכמו שנא' ''ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול'' (ב,יב)
מה ההבדל בין הזהירות של פרעה לזהירות של משה ?
פרעה משתמש ב ''זהירות'' כדי להציל את עצמו על חשבון חיי אחרים ואילו משה משתמש ב ''זהירות'' להציל חיים של אחרים למרות שהוא מסכן את החיים שלו
הוא אשר אמרנו, אפשר לקחת את מושג ה ''זהירות'' ולהטותו לכל כיוון, לחיוב ולשלילה.
כאשר אנו נוהגים בכביש עלינו לאמץ את ה ''זהירות החיובית'' ולא את ''הזהירות השלילית''.
''הזהירות החיובית'' ( כמו של של משה) אומרת: שים לב כאשר אתה נוהג איך אתה מציל חיי אחרים, איך אתה לא מזיק ולא פוגע באחרים.
''הזהירות השלילית'' ( כמו של של פרעה) אומרת: שים לב כאשר אתה נוהג איך אתה מציל רק את חיי עצמך ואל תיחס חשיבות לחחי אחרים.
הנהיגה היא ''מטה'' אפשר להטות אותה ע''י הזהירות השלילית'' לרעה ולנחש אבל אפשר להטותה ע''י ''הזהירות החיובית'' לטובה ולמטה אלוקים, הוא אשר אומר ד' למשה ''מ(ה) זה בידך'' כלומר הכל נמצא בידינו ועלינו רק להטות לטובה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
"וראך ושמח בליבו" / הרב פנחס צברי
(כללי)
השבת מתחילים אנו לקרוא בספר שמות בו מסופר על תחילת שעבוד עם ישראל-קיום גזירת ברית בן הבתרים ''ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה'' מחד, ומאידך תחילת הגאולה ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול''.
כעת אנו שמים לב...
השבת מתחילים אנו לקרוא בספר שמות בו מסופר על תחילת שעבוד עם ישראל-קיום גזירת ברית בן הבתרים ''ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה'' מחד, ומאידך תחילת הגאולה ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול''.
כעת אנו שמים לב לתופעה מיוחדת חדשה ביחסים בין אחים. לעומת ספר בראשית שבו מסופר על משפחות רבות בהן בלטה שנאה בין האחים, כמוטיב חוזר במשך הדורות.
האחים הראשונים בתורה קין והבל, בעקבות קנאתו של קין על קורבן הבל שהתקבל ברצון מחליט קין להרוג את הבל ''ויקום קין על הבל אחיו ויהרגהו''.
יצחק וישמעאל, לאחר התנהגותו הרעה של ישמעאל וסלידת שרה מהם, אומרת שרה לאברהם ''כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק'' ורש''י מסביר ''מתשובת שרה אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה''.
יעקב ועשיו, עשיו מבקש להרוג את יעקב ''וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשיו בליבו יקריבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי''.
יוסף ואחיו- האחים מבקשים להרוג את יוסף ''ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות'' ובהמשך מוכרים אותו לישמעאלים.(ואומנם המפרשים דנו בסיבות למעשיהם.)
בפרשתנו מתגלה תופעה חדשה ביחסים בין האחים,דבר המסביר מדוע נבחרו האחים משה ואהרון כשליחים לגאול את עם ישראל,
הקב''ה מצווה את משה להיות שלוחו להוציא את בנ''י ממצרים.'' ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים''. ומשה מסרב'' שלח נא ביד תשלח'' ורש''י מפרש '' שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרון'' משה מוותר על הגדולה לטובת אחיו אהרון, ה' לאר מוותר למשה על השליחות ומודיע לו שאהרון אחיו יהיה בעזרו ''וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו'' וביאר הספורנו שם '' אהרון ישמח בלי ספק ויהיה לך למליץ בלב שלם''.
משה שמגיע ממדיין ללא מעמד ציבורי, מצטווה להחליף את אהרון שהנהיג את העם במצרים בתקופות השעבוד, אהרון ללא שום לבטים מפנה לו את כסאו בשמחה ובענווה מופלגת.
אלו האחים בהם בוחר ה' להיות שלוחיו לגאול את עם ישראל.
ברוך ה' זכינו לשוב לארץ נחלת אבותינו ולהיאחז בה, אך עדיין הגאולה אינה שלימה בני-דודינו בני עשו וישמעאל עומדים בשנאתם וברצונם ''ואהרגה את יעקב אחי''.
כדי להגיע לגאולה השלימה עלינו להרבות באהבת חינם ובזכות זו נזכה כולנו לגאולה השלימה במהרה.
כאמרה החסידית '' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו''-עובדת היותנו לא אחד-לא מאוחדים היא זו שעמדה עלינו לכלותנו, וכדי למנוע זאת עלינו להרבות באהבת אחים בעם ישראל על כל רבדיו, חלקיו ומגזריו ובזכות זו נזכה כולנו לגאולה השלימה במהרה.
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
"מישהו הוא אנחנו"
(אקטואליה
/הרב יובל שרלו
)
''שלח נא ביד תשלח'' – זו הנטייה הטבעית הנמצאת בכולנו. על אף המחמאה הקיימת בעצם העובדה ששליחות מסוימת הזדמנה לידינו נוח לנו הרבה יותר להתחמק ממנה, ולהעביר את השליחות לאדם אחר. המילים ''שמישהו יעשה''; '...
''שלח נא ביד תשלח'' – זו הנטייה הטבעית הנמצאת בכולנו. על אף המחמאה הקיימת בעצם העובדה ששליחות מסוימת הזדמנה לידינו נוח לנו הרבה יותר להתחמק ממנה, ולהעביר את השליחות לאדם אחר. המילים ''שמישהו יעשה''; ''למה דווקא אני''; ''אני לא ראוי''; ''כולם אחראים'' ועוד ניסוחים שונים מעין אלו עולים בקנה אחד. הם מכוונים כולם לתרגילי התחמקות. בדרך כלל הם מלווים גם בהערכה כי השליחות חשובה, כי הנושא העומד על הפרק חיוני, כי יש משמעות עמוקה לקיומו ועוד כהנה וכהנה, רק שזה לא יהיה אני. בדרך כלל גם אור וצל משמשים בערבוביה בתכונת נפש זו, כיוון שיש בה יסודות של אמת: אכן לא תמיד אנו ראויים; אכן ישנה חשיבות שגם אחרים יהיו שותפים, אולם הצל הגדול הוא צל ההתחמקות.
היו למשה רבינו עליו השלום סיבות טובות לסרב לשליחות: לא היה לו ברור כי עם ישראל ראוי לגאולה; הוא עצמו היה כבד פה וכבד לשון, וחש כי הוא לא יצליח למלא את השליחות ; כאיש אשר היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה אולי ראה בנכונות לגאול את האומה גאווה שאינה במקומה; הוא חשש שעם ישראל לא ייענה לקריאת הגאולה, ומסתמא היו לו עוד סיבות. אלא שריבונו של עולם לא קיבל את הטיעונים, ואף נאמר ''ויחר אף ד' במשה''. כל הנימוקים כולם אינם עומדים במבחן העיקרי: צריך לגאול את עם ישראל, ומשה רבינו הוא המסוגל לבצע את הדבר. משום כך נדחים ממקומם כל טיעוני האמת, וכל הסברות האפשריות להתחמקות מהשליחות.
מדרגתו של משה רבינו נמצאת בסדרי גודל שונים לחלוטין מאלה שאנו חיים לאורם. לא הרי השליחות שהוטלה עליו כזו שמוטלת על כל אחד מאתנו. אולם הרעיון היסודי שנועדנו לחיות בעולם זה בחיים של שליחות, ושאין אנו רשאים להתחמק ממנה, היא אחד היסודות הגדולים של פרשת השבוע. אין ''מישהו'' ואין ''כולם'' ואין ''הוא''. לכל אחד השליחות שלו. יש אין ספור פינות בעולם שצריך להאיר אותן ולממש את צלם אלוקים שבנו בשינוי פני המציאות: מקומות של עוול שנעשה כלפי אנשים אחרים; מקומות בהם אור התורה לא הגיע ויש צורך ללמד בהם תורה ולהשיב את עצמנו ואת הסובב אותנו למקום היותר מקורב לריבונו של עולם; מקומות בארץ ישראל שלא יושבו ושמתנהל עליהם מאבק; מקומות בהם השליחות היא טכנולוגית וצריך להקל את חיי האנושות שם, ועוד ועוד. אין שליחות אחת הנכונה לכולם, ולא זו בלבד, אלא שפעמים אין אנו יודעים בדיוק למה נועדנו ומה התפקיד הייחודי המוטל עלינו. אף על פי כן ניתן לומר דבר אחד יסודי: אמירת ''שלח נא ביד תשלח'' אינה יכולה עוד להיות הדרך בה אנו מתמודדים עם העולם הסובב אותנו.
די להתחמקות, ודי לציפייה כי אחרים יעשו את המשימות; די לבטלנות ולאגואיסטיות המתחפשת בדמות ענווה וצניעות; אין לנו אלא להפסיק להיות הרוב הדומם, ולהבין כי בפרק הראשון שבתורה – פרקי הבריאה – לימד אותנו ריבונו של עולם את היסוד הגדול של חיינו. אנו מופקדים לממש את צלם אלוקים שבנו ולשנות את המציאות לכיוונים היותר טובים שבה. מובן שצריך להיזהר, מובן שצריך לא להכריע כי אנו יודעים בוודאות מה נכון ומה לא, מובן שצריך להתמלא בענוות אמת המונעת את הגאווה המאוסה, מובן שצריך לזכור שלא רק תפיסת עולמנו קיימת בעולם. ברם, כל אלה הם חלק מאבני הבניין העולים לדיון לאחר ההכרעה הנפשית העמוקה – לחיות חיי שליחות. די ל''מישהו''. ''מישהו'' - הוא אנחנו !
|
|
|
|
» פתח בעמוד חדש
» לעלון המלא
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באהבה ובאמונה
RSS